ההשראה לכתיבת הספר

סיפור אישי שלי על מורה/מבוגר אשר עורר בי השראה והשפיע על חיי, זהו סיפור על כוח השפעה שיש לנו המבוגרים על ילדים.

בעקבות ההשראה וההשפעה שלו עלי כתבתי ספר:  "המורה שקרא לי בילבי"

"המורה משפיע לדורות, לעולם לא ידע עד היכן השפעתו מגעת"
הנרי ברוקס אדאמס

"בילבי", הוא צעק לי במסדרון, ואני, בהתרגשות ובגאווה, הסתובבתי לחפש את הקול הזה שכל כך אהבתי לשמוע, נופפתי לעברו בשתי ידיי הרועדות. הייתי אז ילדה בת 20 , אחרי צבא. ידעתי בדיוק שזה מה שאני רוצה: ללמוד חינוך, לאהוב וללמד ילדים, ילדים בכל מיני צבעים. הייתי קצת מבולבלת, קצת חסרת ביטחון, אך היו בי רצון עז ותשוקה ללמוד להיות מורה מחבקת ומכילה, מורה של ילדים קטנים ויפים. הרגשתי גאווה גדולה, ואני זכיתי בגדול, זכיתי ביוסי המדריך הפדגוגי שלי.

יוסי קרא לי בילבי, כאילו קרא את מחשבותיי, כאילו ידע שצפיתי בסרט הזה עשרות פעמים, כאילו הבין שאני מחוברת אליה, אל בילבי בת גרב, זאת ש"מקפצת, 'הופה היי', וכיף לה, 'יה בה יה (פרי יצירתה של אסטריד לינדגרן השבדית).

כיום, אחרי שפגשתי את יוסי מספר פעמים, אחרי שלושה עשורים והוא בן 86, רץ לעברי כאיילה. אני יודעת בבירור שלא רק עליי הוא הטביע חותם, גם על רבים אחרים שלמדו איתו.  יוסי התרגש מאוד, סיפר על מחוות של תלמידים שלו במשך השנים, אך אמר שמעולם לא חלם שיכתבו ספר על ההשפעה שלו. יוסי נהג להעניק כינוי חיבה מיוחד לכל אחד מהסטודנטים שלו, שם שהתאים לאופי של כל אחד מהם, ולמהות שלהם.

בזמן קצר הוא הכיר את כולנו לפני ולפנים. יוסי ראה אותנו מעבר לתכניות הלימוד, מעבר למבחנים, לעבודות, לציונים, מעבר לכל דמיון. זאת הייתה הרגשה מופלאה.
יוסי העניק לנו כלים לחיים, מעבר לכלים האינטלקטואליים

עד היום, מאז 1992 , השנה שבה סיימתי את לימודי ההוראה במכללת לוינסקי, אני מתחפשׂת כמעט בכל שנה בפורים לבילבי, נזכרת בקולו, שומעת אותו קורא לי: "בילבי" ברחבת הסמינר ומחייכת לי חיוך רחב זאת הייתה אבן דרך חשובה מאוד בבניית ביטחוני העצמי כמורה וכאדם. הוא האמין בי ובכוחותיי, העצים את רוח השטות שבי וניתב אותה למקומות טובים וחיוביים. בזכותו גם אזרתי אומץ לפתח את כישורי המשחק שבי, הייתי נכנסת לכיתה כאילו אני שחקנית על במה. הייתי "מנצלת'" את החופש שניתן לי בכיתה ומתחפשת, לא רק בפורים, אלא גם בימים הכי 'רגילים' בשנה כדי להמחיש סיפור, שיר או פתגם.

יוסי נטע בי את הביטחון להיות מי שאני, להיות מיכל – האדם היצירתי, החי, המרגיש, האופטימי שאני.

יוסי לימד אותי את תורת ההוראה על רגל אחת –
יוסי ידע להקשיב, זאת הייתה תכונה בולטת שלו. כאשר סיפרתי לו דבר מה, הוא נתן לי הרגשה שזהו הדבר הכי מעניין בעולם. "אלוף ההקשבה", כזה היה יוסי: מקשיב, מכיל ורגיש.
בדקות ספורות לימד אותי יוסי את תורת ההוראה על רגל אחת:
הוא סיפר שכשהיה מורה בבית ספר יסודי, הוא נהג לבחון את הילדים במבחנים, כך עשו לפני שנים וכך עדיין עושים.
אך הוא עשה זאת אחרת מכולם.
הוא נתן לתלמידיו בכיתה ג' מבחן בחשבון אשר כלל עשרה תרגילים. הוא סיפר לנו על שני תלמידים שישבו זה ליד זה בשולחן בזמן המבחן. תלמיד אחד פתר נכון את כל עשרת התרגילים, התלמיד השני הצליח לפתור שלושה תרגילים. שניהם קיבלו את המבחן בחזרה באותו הזמן. בדף של שניהם היה מצויר סמיילי ענק ומילות העידוד: "כל הכבוד" הראשון – על העשרה שפתר, השני – על השלושה שפתר. יוסי החכם הבין שהוא רק שליח, שתפקידו להוליך את תלמידיו להצלחה, לעזור להם ולכוון אותם, לא להוליכם שולל.
לתלמיד השני לחש באוזן: "אם הצלחת לפתור שלושה תרגילים הפעם, אין לי ספק שתצליח יותר בפעם הבאה".
יוסי מעולם לא השתמש במתן מספרים או במתן אותיות כציונים. הוא לא האמין בהם בכלל. כך חיזק את שני תלמידיו באותה מידה, מנע תסכול ומרירות ויצר מוטיבציה. עם כזה סמיילי ועידוד, מי לא ירצה להתאמץ?
הערכתי את יוסי באופן מיוחד, וגם אני מעולם לא השתמשתי באי אלו ציונים, אלא אך ורק במילים, חיוכים ובדרכים מחזקות מוטיבציה, הרגשתי כי כך הכי נכון והכי מתאים.
אם רק נבין כמה רבה יכולה להיות ההשפעה שלנו על תלמידינו, איזו אחריות מוטלת על כתפינו להוביל דורות שלמים ולתת להם את מה שנועדנו לתת בשליחות שלנו, רק אז יחול שינוי משמעותי בחינוך לצד הצורך בהכרה במידת ההשפעה והמשמעות, אני מכירה מורים רבים בעלי רצון להצליח בתפקידם ולהיות מורים משמעותיים, אשר בכל זאת אינם מצליחים במשימה המורכבת הזאת, לא כולם הופכים להיות דמויות משמעותיות.
יוסי היה מורה ומחנך שהשפיע מאוד על חיי. ההשפעה שלו עלי עדיין ניכרת, גם אחרי שני עשורים וחצי. את יוסי אזכור לעד, את כל שאר המורים – במעומעם, אם בכלל.
כשיוסי קרא לי בילבי, הוא החדיר בי כוחות-על, או אולי פשוט עזר לי להשתמש באלו הקיימים בי.
הוא זיהה שהייתי עליזה יותר, נלהבת יותר, לא בדיוק דמות המורה הרצינית והקשוחה. הוא לא כעס, גם כשהייתי קצת רועשת בכיתה. להיפך, הוא העצים את הצד ה"קופצני" שבי, הוא ניתב את הייחוד שבי למקומות טובים, חיוביים.
בשבוע העבודה המעשית לימדתי בכיתות א', קיבלתי ציון גבוה מאוד על רעיונות מקוריים ועל שיטות לימוד לא קונבנציונאליות. האומץ היה טמון בי כמובן, אך הייתי זקוקה לעידוד ודחיפה. את הכוח להעז קיבלתי, ללא ספק, ממנו, הוא האיר את כוחות העל שבי.