הם התנפלו על השניצלים
(מתה עליהם שהם חוזרים רעבים)
ואחרי שניצל וחצי העזתי לשאול;
״נו, איך היה בבית ספר היום?״
והמשכתי;
״בטוח היה משהו, לפחות אחד, ממש מיוחד״
(טריק נדוש, אבל תאמינו לי, עובד, עובד…)
ראיתי ניצוץ בעיניים שלהם, לא כזה שרואים כל יום. 
והם התחילו לדבר במקהלה;
– ״היא שמה לנו את השיר של ישי ריבו״
– ״וביקשה שננתח אותו״
– ״נו, השיר הזה המוכר שמשמיעים כל היום ברדיו״
– ״אלוף העולם״
– ״שאלנו אותה מה זה לנתח״
– ״והיא הסבירה״
הצלחתי להשחיל שאלה משל עצמי; ״מי זו היא?״
– ״המורה שמלמדת קולנוע״
– ״היה ממש כייף״
– ״היא השמיעה לנו את השיר״
– ״והתחלנו בניתוח״
הגוון בקול שלהם היה חי וצבעוני, לא כזה ששומעים כל יום! 
מעבר לכך,
שהשיחה עם נועמי והחבר המתוק שלו הייתה ממש כייפית וזורמת
(ולא ויתרתי על אף שלב בניתוח, וברוך השם הניתוח הצליח ו״החולה״ חי…)
ומעבר לכך,
שאיזה כייף שיש שיעור קולנוע בבית ספר ומעלים על שולחן הניתוחים, לא רק שירים ומשוררים שלפני מאות בשנים.
הבנתי (מזמן) ש…
למידה משמעותית היא זו שמנגישה את הילדים עם העולם שלהם, מתחברת אליהם  ומוציאה ניצוצות מעיניהם.
בואו ״נחטא״ מידי פעם ונצלול אל תוך עולמם ואפילו נעז להיות בנעליים שלהם, אותן נעליים שנעלנו גמנחנו לפני שנים.
אנחנו לא יכולים לצפות מהם שיחשבו, יתנהגו ויגיבו כמונו – הם ילדים וזה מה שהם יודעים כרגע להיות!
וביננו 😉 הכי קל ״לפתות״ ילדים,
ראיתם מה שיר אחד יכול לעשות!?
אגב, שאנחנו בנסיעה, באוטו, נועמי ואני –
פעם הוא בוחר שיר ופעם אני וכך עולמנו מצטלבים על הכביש המהיר…🚘